אולי דווקא לעשות פחות?
התרבות והעידן שבו אנחנו חיים מאיצים בנו לעשות עוד ועוד, כדי להיות יותר ויותר.
להיות יותר טובים - ההורים הכי טובים, עם הילדים הכי מדהימים, עם הקריירה הכי טובה,
להיות הכי יפים, הכי בריאים.
להשיג יותר - כסף, רכוש, הנאות, חברים, פעילויות...
אנחנו חיים בחברה הישגית, תובענית וכזו שעוסקת כל הזמן בהשוואות, ומגדילה את מה שאין וחסר לנו.
ואנחנו מאד עמוסים - קריירה, משכנתא, זוגיות, ילדים, חוגים, ספורט, בריאות
והרשימה ארוכה...
לאחרונה אני שם לב אצל המטופלים שלי, אנשים שסובלים מכאבים כרוניים -
שלחלקנו יש נטייה לעשות ולדרוש מעצמינו הרבה יותר ממה שהמערכת (גוף-נפש-מח) באמת מסוגלים לתת.
וזה מביא לשחיקה, לעייפות, לחולי, לכאב.
אנשים הישגיים ו"משימתיים" מטבעם - כאלה שדוחקים את עצמם לקצה,
עד שמשיגים את מה שרצו - הם אנשים שאולי מגיעים "רחוק" מבחינה חברתית-כלכלית-תעסוקתית,
אבל יש לזה מחיר בריאותי.
אני חושב שחלק משמעותי מתהליך הריפוי אצל אנשים מהסוג הזה צריך להיות -
להרפות. לשחרר. ממש לעצור ולנשום מדיי פעם, ללמוד לשים גבולות.
לדעת מתי די, ולעצור לפני שזה יותר מידי.
לא עוד משימות - עוד פעילות גופנית, או תרגול כזה או אחר,
אלא דווקא לפנות זמן לאי-עשייה, לרגיעה, לשקט.
אלה מושגים שכבר כמעט ולא נמצאים אצלנו בלקסיקון - בני תרבות המערב.
המח שלנו, הגוף שלנו, הנפש שלנו - צריכים רגעים כאלה של "כלום".
הרבה דברים טובים מתרחשים מבחינת המערכות שלנו כשאנחנו באי-עשייה.
ההמלצה שלי היא ממש להקדיש כמה דקות, כמה פעמים ביום, לשהייה ללא עשייה.
לחזור למעין נקודת 0 כזו, שכלום לא קורה בה. רק קצת, מידי פעם, ולבדוק מה זה עושה לנו.