.png)
התרבות והעידן שבו אנחנו חיים מאיצים בנו לעשות עוד ועוד, כדי להיות יותר ויותר. להיות יותר טובים- ההורים הכי טובים, עם הילדים הכי מדהימים, עם הקריירה הכי טובה, להיות הכי יפים, הכי בריאים. להשיג יותר - כסף, רכוש, הנאות, חברים, פעילויות...
אנחנו חיים בחברה השגית, תובענית וכזו שעוסקת כל הזמן בהשוואות, ומגדילה את מה שאין וחסר לנו. ואנחנו מאד עמוסים - קריירה, משכנתא, זוגיות, ילדים, חוגים, ספורט, בריאות
והרשימה ארוכה...
לאחרונה אני שם לב אצל המטופלים שלי, אנשים שסובלים מכאבים כרוניים - שלחלקנו יש נטייה לעשות ולדרוש מעצמינו הרבה יותר ממה שהמערכת (גוף-נפש-מח) באמת מסוגלים לתת. וזה מביא לשחיקה, לעייפות, לחולי, לכאב.
אנשים הישגיים ו"משימתיים" מטבעם - כאלה שדוחקים את עצמם לקצה, עד שמשיגים את מה שרצו - הם אנשים שאולי מגיעים "רחוק" מבחינה חברתית-כלכלית-תעסוקתית, אבל יש לזה מחיר בריאותי. אני חושב שחלק משמעותי מתהליך הריפוי אצל אנשים מהסוג הזה צריך להיות - להרפות. לשחרר. ממש לעצור ולנשום מדיי פעם, ללמוד לשים גבולות. לדעת מתי די, ולעצור לפני שזה יותר מידי. לא עוד משימות- עוד פעילות גופנית, או תרגול כזה או אחר, אלא דווקא לפנות זמן לאי-עשייה, לרגיעה, לשקט. אלה מושגים שכבר כמעט ולא נמצאים אצלנו בלקסיקון - בני תרבות המערב.
המח שלנו, הגוף שלנו, הנפש שלנו- צריכים רגעים כאלה של "כלום". הרבה דברים טובים מתרחשים מבחינת המערכות שלנו כשאנחנו ב
אי-עשייה. ההמלצה שלי היא ממש להקדיש כמה דקות, כמה פעמים ביום, לשהייה ללא עשייה. לחזור למעין נקודת 0 כזו, שכלום לא קורה בה. רק קצת, מידי פעם, ולבדוק מה זה עושה לנו.
Bình luận